דברים לפתיחת יום הארכיונים בכנס "טלדן" 2018 – 16.5.18

בוקר טוב,

לפני שאפתח בכמה דברים אני רוצה להודות קודם כל למארגנת המסורה של היום הזה, ד"ר מאשה זולוטרבסקי-בר מיד טבנקין שלולא עבודתה המסורה ודבקותה במשימה לא הייתה ההתכנסות הזאת יכולה לצאת לפועל, אני רוצה להודות לצוות כנס "טלדן" על הסיוע והסבלנות שגילו בהקשבה לצרכינו ורוצה להודות לכל מי שטרח והגיע לכאן כדי לשמוע ולהשמיע בנושא שהוא גם כותרת היום: חשיפת חומר ארכיוני.
נושא הגישה לחומרים ארכיונים בכלל וחשיפת חומרים לציבור בפרט זוכה לתשומת לב רבה בשנים האחרונות חצה מזמן את המעגל המצומצם של הקהילה המקצועית וקהילת החוקרים כשהוא מוצא לו הד נרחב במרחב הציבורי, הזירה התקשורתית, וועדות הכנסת וגופי השלטון. בין היום לתחילת החודש הקרוב אני יכול למנות לפחות 3 אירועים הדנים מזוויות שונות בחשיפת חומרים והשלכותיה השונות. זהו ריכוז חסר תקדים שמעיד על שינוי עמוק בהתייחסות לנושא, משמעותו והיבטיו .

הסיבות לכך רבות ומגוונות, אוניברסאליות ומקומיות, ואוכל לעמוד בקצרה רק על חלקן. אולי הגורם הבסיסי ביותר לשינוי הזה הוא מה שניתן לכנות בהכללה גסה 'העידן הדיגיטאלי'. הזמינות של הנגשת חומרים והאפשרות להגיע אליהם כמעט מכל מקום וממגוון מכשירים וערוצים, לא רק ביטלה חסמים ותירוצים אלא גם הולידה מודעות חדשה בציבור לכך שהכל אפשרי לגישה וציפייה להעמיד לרשותו את כל מה שניתן, מועיל ומעניין אותו. זכות הציבור לדעת, המודעות לזכותו על ידע ציבורי, הפכה מסיסמה יפה לכלי מעשי ורב עוצמה מחקרית, חברתית ופוליטית כפי שמלמדת אותנו למשל פרשת ילדי תימן. פרשה זו היא גם תוצאה ובתורה גם גורם מעצים נוסף להעלאת נושא החשיפה על סדר היום המקומי. חוק חופש המידע, שניתן לראות בו נגזרת נוספת של המודעות החדשה שהזכרנו (ושמחר יצויין יובל ה-20 לחקיקתו בכנס במכללה למנהל), תרם אף הוא את חלקו לביסוס הדרישה לחשיפת חומרים והעמדת מנגנונים מובנים להיתכנותה וכך גם מהלך הדיגיטציה הדרמתי של ארכיון המדינה, על יתרונותיו וחסרונותיו שנדמה לי שאין צורך להרחיב עליהם כאן.

התפתחויות שכאלו יוצרות דילמות חדשות, כגון נושא זכויות היוצרים שהתואר "כאוטי" עבורו הוא לעיתים אנדרסטייטמנט, ומאתגרות סוגיות ותיקות, למשל נושא צנעת הפרט, אבל מולידות גם התנגדויות בהיותן גורם המערער מבני כח מסורתיים, כי כידוע ידע הוא כח. עדויות לא מעטות לכך נמצאות סביבנו, על חלקן בוודאי נשמע בהמשך. אך כיון שמטבע הדברים לא כל העובדות בפנינו וכדי לא לחטוא בפסקנות שלא במקומה, אנסח זאת בכמה שאלות: האם ההתנגדות של משרד המשפטים לתהליך החשיפה בארכיון המדינה טעמיה משפטיים בלבד? מה עמד מאחורי הקמת מנגנון הבדיקה של "החושפים" אשר נראה כי אין לו כל ביסוס בחוק? מדוע סירב צוות הצנזורה הצבאית להזמנה להשתתף ביום זה ולו כמאזינים? מדוע סירב קב"ט משרד הביטחון לאשר הרצאה של עובד מערכת הביטחון על הנושא הטכני של חשיפה דיגיטאלית בארכיון צה"ל ומערכת הביטחון ?

ארכיונים שומרים חומרים שצריך וכדאי לחשוף וחומרים שחשיפתם מוגבלת או אסורה על פי חוק או הוראת המפקיד, אבל הם גם מופקדים על חשיפת חומרים שלא נוח שייחשפו גם אם תמה תקופת ההגבלה שלהם. לכן ארכיונים הם מוסדות חתרניים בכח או בפועל והחשיפה היא מיסודות אומנותם ואמונתם כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהצהרה האוניברסאלית של עקרונות הנגישות לארכיון.

ואני רוצה לסיים בציטוט קצר ממאמר שקראתי לאחרונה המתייחס אמנם לפרשה ישנה בארץ רחוקה אך מדגים בכמה שורות את המורכבות של מה שאנו מבקשים לדון בו היום.
"בארכיון יש ניירות, ומה שכתוב עליהם יכול לספר סיפור מדהים בפני עצמו. והסיפור שקראתי בארכיון [.....] היה על אטימות, חוסר רגישות, חוסר אחריות, חוסר חמלה, סנוביזם, ועל כך שאלה שאנחנו נותנים להם את הכבוד הגדול ביותר, ומצפים מהם שיעשו עבודה כנה למציאת האמת, עסוקים לעתים בפרויקט אחר: של כיסוי על המערכת, של נסיון לקבור פרשה יותר מאשר לרדת לעומקה.
עד היום לא ברור אם סאקו וואנצטי היו אשמים או חפים מפשע (יש לי דעה בנושא, כמו לכל מי שחקר את הפרשה, אבל היא לא רלוונטית לסיפור הזה). מה שברור הוא שלא חיפוש אחר אקדח מעשן יוביל אותנו אל האמת. מה שאנחנו יכולים ללמוד מהארכיון הוא דווקא על מה לעתים עושים אנשים כדי לא לדעת, או לא לגלות, את האמת" (מושיק טמקין מתוך מאמר ב"שיחה מקומית" 3.1.2017).

תודה רבה.