בין הפטיש לסדן: למי יש זכות להחליט על חשיפת חומר ארכיוני

גליה דובידזון
כנס טלדן
16/05/2018

חומרים המגיעים לארכיונים "ממשיכים את החיים שלהם" כעדויות, כאסמכתאות, כבסיס למחקר, כפיסות זיכרון.
הם ממשיכים להתקיים במטרה שישתמשו בהם גורמים שונים כמו:
• הגוף שיצר אותם,
• או היורשים שלו,
• או חוקרים מתחומים שונים

כתהליך המאפיין את העידן הפוסט-משמורתי עוברת התפיסה של תפקיד ארכיונאי מתפיסת השומר הפסיבי והחוקר של חומר ארכיוני לאקטיביסט ביצירת הזיכרון הקולקטיבי, בשימורו ובהנגשתו.
ככל שארכיונאות התגבשה כדיסציפלינה עצמאית ורב תחומית, כך עולים יותר שאלות ואתגרים בפני אנשי המקצוע בדבר מתן גישה לחומר ארכיוני.

הקוד האתי הבינלאומי של ארגון ICA, השואף לקבוע אמות מידה אוניברסליות להתנהגות במקצוע ארכיונאות, כמו גם הקודים בארצות שונות, מתמקד לרוב במתן שירותים איכותיים לקהל המשתמשים ולחברה בכללותה. הדגש העיקרי הושם על מתן גישה אל חומר ארכיוני.

הצרכים של יוצרי החומר, מפקידיו, מוסד האם של הארכיון והציבור הרחב לעתים קרובות מנוגדים. האתיקה המקצועית של ארכיונאי דורשת לאזן את אינטרסים האלה.

שלושה סעיפים באמנת ארכיונאי ישראל, המבוססת על הקוד האתי הבינלאומי, רלוונטיים לדיון שלנו:
סעיף 4: ארכיונאים מבטיחים אפשרות גישה קבועה ואפשרות להבנת החומר הארכיוני.
סעיף 6: ארכיונאים מקלים על השימוש בחומר ארכיוני ונותנים שירות ללא משוא פנים לכל המשתמשים.
סעיף 7: הארכיונאים מכבדים הן את מתן הגישה לחומר הארכיוני והן את השמירה על הפרטיות ופועלים במסגרת החקיקה המתאימה.
כללים אלה נראים הגיוניים מאוד ופשוטים מאוד... עד שמגיעים למקרים בהם מתרחשת התנגשות משפטית או פרגמטית בין חובתנו המקצועית והאתית לבין אינטרסים של גורמים שונים.
התנגשות זו מביאה אותנו למצב של התלבטות והיא לרוב קשה מאוד לפתרון. אנחנו בדילמה...
לפי הקוד האתי, שיישומו התנדבותי לחלוטין, ארכיונאים חייבים להבטיח גישה שווה ומלאה לחומר ארכיוני בד בבד עם הקפדה על החוקים ועל האינטרסים מוסדיים, פרטיים, אישיים וחברתיים.

אני רוצה להביא מספר דוגמאות לדילמות האתיות במתן גישה אל חומר ארכיוני ולאו דווקא לתת פתרונות.
מפקידי החומר או היורשים שלהם לעתים קרובות דורשים התערבות ופיקוח על הנעשה בחומר שלהם ובמיוחד במתן הגישה אליו.
אנחנו חייבים לערוך הסכמי הפקדה בציון של המותר והאסור בנוגע לשימוש בחומר.
מחד צעד זה עשוי לפחות חלקית לפתור בעיות אתיות העולות בסוגיות של מתן גישה לחומר ומאידך עלול להעמיד אותנו בפני דילמה נוספות אם ההסכם ידרוש דברים המנוגדים לתפיסתנו או בזמן שתוקף הסכם הזה פג או פשוט לא עומד יותר במבחן המציאות.
על מנת להפחית את מעורבות התורם / היורש בחשיפת החומר, ולאפשר את מתן הגישה הוגנת ושוויונית יותר ממה שמקובל על היורש, ניתן להגביל את התקופה ואת מידת המעורבות שלו.
עד מתי? עד מותו? עד מות יורש של היורש? באיזה היקף?
כמה נוכל "לחיות" עם המגבלות שמטילים עלינו התורמים במגמה הגוברת של דרישת הציבור למידע זמין ככל האפשר?
ליזום עדכון ההסכם?
ומי מבטיח שהעדכון יהיה לטובת החשיפה ולא לטובת סגירת חומר ארכיוני לתקופה נוספת, ארוכה יותר...?

המוסכמות החברתיות משתנות והארכיון חייב להגיב לכך. הנושאים שהיו אסורים בעבר פתוחים היום לחלוטין ובכלל לא גורמים להרמת גבה.
ולהפך. הרבה מונחים חדלו להיות לגיטימיים בלשוננו בעוד שבעבר היו שימושים לחלוטין.

דוגמה של אורי ליפשיץ:
ואפילו בקטלוג איזה תיאור אתן: "התכתבות בדבר הטיפול באורי?" "התכתבות בדבר ההצעה לשלוח את אורי למוסד לדפקטיביים בירושלים?"
אולי מישהו כותב דוקטורט על המוסד הזה?
ואם התורם לא מגביל אותנו בחשיפה, אך אנחנו מגלים שהמידע בחומר עלול לפגוע בצד ג?
לפי מה נחליט?
לפי המקובל היום או לפי המקובל פעם?

המפגש עם החוקרים מעמיד אותנו בפני דילמות כל יום.
כמו שחשיפה מאפשרת גישה אל החומר, הגישה מאפשרת חשיפה במובן של מחקר, פרסום, גילוי, הוצאה לאור.
בעיתיות והתנגשות בין האינטרסים של צנעת הפרט וזכות הציבור לדעת מתעצמת כאשר מבקשים גישה אל הארכיונים אישיים אך לא רק ובמיוחד בחשיפת החומרים באינטרנט.

רבות דובר על החשיפה של החומרים הקשורים בפרשת ילדי תימן.
ואכן, ההחלטה לחשוף הייתה של הממשלה. אך החלטה מה ואיך בדיוק להנגיש הייתה נתונה בידי עובדי ארכיון המדינה. הם עמדו כמתווכים בין הגנת הפרטיות של המופיעים במסמכים לבין הציבור הרחב שדרש את החשיפה.

זכורה לי דוגמה ששמענו בסמינר השנתי בקיבוץ צובה. עורך דין סיפר על סריקת הארכיון של אחד העיתונים בארץ. אחת הכתבות משנת ה-80 כמדומני עסקה בתביעה משפטית נגד פסיכולוגית ילדים. היא זכתה בפרשה והעיתון לרוב מצא את עצמו כעטיפה לדגים.
אבל שהכתבה עלתה לאינטרנט, כל חיפוש של שם הפסיכולוגית באינטרנט העלה את הכתבה הזאת בתוצאות. לא צריך להרבות במילים שזה פגע בתדמיתה. האם הנגשה כזאת אנחנו רוצים כאשר אנחנו מבקשים לתת חשיפה שווה ומלאה לחומר?

אלפי תצלומים ישנים שמורים בארכיונים. לפי חוק זכויות יוצרים ידוע שהזכויות פגו. אך היות ובמקרים רבים שמות הצלמים לא ידועים או לא ידוע אם קיים היורש, התצלומים האלה לא חשופים לציבור ולא ניתנת זכות השימוש בהם.
מי חייב להחליט על החשיפה במקרה כזה ?
הארכיונאי על דעת עצמו?
האם ארכיונאי צריך ליזום בדיקה של נושא החשיפה? לשאול את הלשכה המשפטית? את אנשי אקדמיה?
הניתן להטיל את האחריות לחשיפה על החוקר שמפרסם את התצלומים במחקר שלו או לאוצר המציג אותם בתערוכה?
אך האם נמנע מהאחריות? או שהחוקרים לא יסכימו לקחת את האחריות עליהם וכך חומרי מורשת ויזואלית רבים יישארו לא חשופים ולא נגישים.

במציאות שלנו, הספוגה בפוליטיקה ובהתנגשות נרטיבים שונים, לא ניתן להתעלם מהדילמה שיכולה לעלות כאשר אנחנו מתבקשים לתת גישה לחומר עבור תערוכה או יצירת אמנות שבאות לבקר או לתמוך בנרטיב מסוים. תפישת האוצר או האומן יכולה להיות מנוגדת לתפיסה של יוצר החומר או של מוסד האם של הארכיון.
או במילים אחרות האם נרצה לשמוע שאלה: "מדוע נתת את החומר של סבא שלי לתערוכה ה""xxxxx הזאת?"....
עד כמה אם בכלל, נחסום או להפך, נאפשר גישה לחומר המפליל / הלא מחמיא / המבזה את מוסד האם שלנו? ולו רק ברמת קטלוג....
או האם נלך לפי ההוראות של מוסד האם בניגוד לעמדתנו המקצועית ובניגוד לאתיקה?
איפה מתחיל ואיפה מסתיים ניגוד אינטרסים? איפה הגבול של זכות הציבור לדעת? עד איפה היא בכלל "טובת החברה"?
העמידה באתיקה המקצועית כרוכה בהפעלת השיקולים האתיים.

סיכום:
אנחנו באמת נמצאים בין פטיש לסדן:
אם נהיה ספקנים מדי וננקוט במדיניות המקשה במתן הגישה לחומר – נתמוך בדימוי של פוקו ושל דרידה לפיו: "הארכיון הוא מקום לשכיחה, למתים..." נתמוך במוניטין שהארכיונים הם תמיד לטובת הממסד ולא לטובת החברה...
ואם נפתח לא ברוח של היוצר, היורשים, המעסיקים נתפקד כמו "צהובון", כמו מקום מזלזל, לא מקצועי, מפקיר, עובר על החוקים, נאפשר פגיעה משמעותית לאלה שנותנים לנו אימון, קורת גג ואף תקציב...
הרי הנגשת החומרים ה"רגישים" עלולה לחרוץ גורלות פוליטיים ואישיים ובפרוש לזעזע את אמות הסיפים. וכאשר ארכיונאי עומד בתווך החשש שלו לשחרר את החומרים האלה הוא די מובן.

יחד עם זאת, בהיותנו אנשי ידע תיאורטי ובעלי ניסיון מקצועי וברוח הקוד האתי שלנו, לקיחת חלק מוביל בתהליך הנגשת החומרים תוך מתן העדיפות לרווחת הציבור, הופכת את התפקיד שלנו למהותי חברתית.
דעתי האישית הינה לחשוף כמה שיותר. כחלק מאסטרטגיית התיעוד הפרו-אקטיבית לדאוג שחומרי מורשת יגיעו לארכיונים למשמרת במטרה להיחשף לקהל הרחב ובכך להמשיך את חייהם..

אני מזמינה אתכם, חברותי וחברי למקצוע, להיות אקטיביים בכל מה שאנחנו עושים וגם במתן גישה לחומר ארכיוני, לדון יחד בדילמות היום-יומיות ולייצר פעילות משותפת שתעורר מודעות בקרב מקבלי החלטות.
אני מצפה ממערכת החוק לראות את החשיפה וההנגשה של החומר הארכיוני כתהליך חברתי-תרבותי ולהקל על התהליך הזה.
אני מזמינה אתכם, ולו רק במקרים של דילמה, לרכז את הסמכויות בטיפול בחומר הארכיוני המופקד בידינו לרווחת הציבור.

וכמובן לזכור: כל מקרה לגופו.