האם אפשר להנחיל מורשת בלי בית-מורשת?

מאת ענת אופיר*

אחת המילים הרווחות כיום בשיח הפוסט-משמורתי המתנהל בין חברי קהילת הארכיונאים היא המילה: הַנְגָּשָׁה, ואנו הארכיונאים כמו מצווים להנגיש לקהל הרחב את החומרים ההיסטוריים האצורים בארכיון שאנו אמונים על משמרתו. הנימוקים לכלל החדש יחסית הם שונים, אך אחד מהם הוא הערך החינוכי שפעולה זאת תתרום למשתמשי הארכיון ולקהילה שבה הוא נמצא.
הנגשה היא, ללא ספק, מילה יפה ויש דרכים רבות ומגוונות ליישם אותה, ואת חלקן סקרתי בניוזלטר, אבל יש דרך נוספת, קצת יותר מורכבת והרבה יותר יקרה שאותה אני מבקשת לבחון כאן, והיא - הקמת מוזיאון / בית מורשת.

"נזכור, לא ייבנו עם ומדינה אלא על רציפות היסטורית. כל דור מחשל חולייה נוספת בשרשרת עתיקת היומין."
(מנאום הברכה של ישראל לרנר ז"ל, חבר קיבוץ נצר-סרני, במעמד חנוכת בית התרבות בקיבוץ. עלון מס' 500, 9.2.1962)

הרקע למחלוקת
יש לו חלום. לאיש אחד ממייסדי קיבוץ נצר-סרני יש חלום להקים בית מורשת בקיבוץ, וכבר זמן רב הוא מנסה להקימו בשם המייסדים, שלמרבה הצער רובם כבר אינם איתנו. והוא לא לבד. עם השנים נרתמו אנשים נוספים למשימה, ולמעשה אפשר לומר כי כל חברי הקיבוץ תומכים ברעיון. אין איש החולק על חשיבותו של בית הנצחה (או אם לדייק, אין איש המצהיר בקול שהוא מתנגד עקרונית לרעיון). אבל רבים מבין החברים מתנגדים להקמתו במתכונת המוצעת, וזאת בשל מיקומו המיועד (במבנה הספרייה הציבורית של הקיבוץ. ולמען הגילוי הנאות, תפקידי כולל גם את ניהולה) ועלותו המשוערת, ובשלב זה טרם התקבלה החלטה סופית בנושא.

קצת היסטוריה
לפני למעלה מ-73 שנה, ב-8 במאי 1945, חתמה גרמניה על הסכם כניעה (האחרון מבין 3 הסכמי כניעה), וכך בא קיצה של המלחמה האיומה. פחות מחודש ימים לאחר מכן, ב-3 ביוני 1945, ייסדו כמה מניצולי מחנה הריכוז בוכנוולד את קיבוץ בוכנוולד (לימים קיבוץ נצר-סרני). שָׁם, על אדמת גרמניה הבוערת. 25 ימים בלבד אחרי השחרור, בתוך הכאוס, החולי והאימה.
זהו סיפור ייחודי על קבוצה של אנשים שבחרה לקום מהתופת ולעשות מעשה. סיפור על חלוצים חדורי מטרה ומלאי תקווה שהתגברו על תלאות ומכשולים, ובסופו של דבר הקימו כאן בארץ קיבוץ. כיום קיבוץ תוסס ומלא חיים.
וזהו סיפור שחייבים לְסַפֵּר...

"תפקיד לימוד ההיסטוריה וחשיבותו הוא להעניק חשיבות וערך להווה." (ראלף וולדו אמרסון)

מורשת, בית מורשת וארכיון
לפי ההגדרה המילונית: מוֹרָשָׁה / מוֹרֶשֶׁת היא: דבר מוחשי או רוחני שנוחלים מן הדורות הקודמים (מתוך "רב מילים"). ואילו ההגדרה המילונית של מוזיאון היא: מבנה שמוצגים בו אוספים מתחומים מוגדרים, כמו אמנות, היסטוריה, ארכיאולוגיה, טבע וכדומה. (מתוך "רב מילים"). כלומר, בית מורשת הוא למעשה מרכז שבו יש אוסף של פריטים ומסמכים היסטוריים ומטרתו להציג – ובכך להנציח - את ההיסטוריה של הדורות הקודמים ולהנחיל את הערכים, את התרבות ואת הזיכרונות שלהם לדורות הבאים. האוספים בבית המורשת משמשים גם למטרות מחקר. נשמע לכם מוכר ? אכן, אתם לא טועים - זה גם ייעודו של הארכיון ההיסטורי, כך שלמעשה שני הגופים האלה אינם זרים זה לזה, אלא מזינים זה את זה, כשההבדל העיקרי ביניהם היא צורת הסידור והרישום של החומרים.

"החיים, זה כמו לרכב על אופניים: אתה צריך להתקדם כל הזמן מבלי לעצור, כדי לא לאבד את שיווי המשקל." (אלברט איינשטיין)

ומה קורה בעולם המוזאונים בימינו ?
כמו בכל תחום עסקי אחר, גם בעולם המוזאונים, מי שנרדם על משמרתו עלול להתעורר ולגלות שהוא נותר לבדו מאחור. הטכנולוגיה המתפתחת כל העת מאלצת את כל העוסקים בתחום להישאר מעודכנים כל הזמן ולהתאים את עצמם לשינויים המואצים. אם פעם אנשים נהנו להסתובב בין מוצגי המוזאון ורק להתבונן בהם, היום זה אחרת. היום הם מחפשים חוויות מסוג אחר. ולשם כך יש צורך לשלב בתערוכות אמצעים טכנולוגיים ודיגיטליים שונים על מנת להעניק להם את החוויה שהם מחפשים. אך העניין איננו פשוט היות שכל שינוי משמעו עלויות כספיות ולא כל מוזאון יכול להתמודד כלכלית עם השינויים האלה.

בית מורשת
יש לנו סיפור שחייבים לספרו כדי שלא ישקע בנבכי השכחה, כדי שהדורות הבאים ילמדו על פועלם של חלוצי הקיבוץ, שאפילו בתקופה האפילה ביותר בחייהם עמדו בכל המבחנים הקשים שניצבו בדרכם עד להקמת קיבוץ בארץ ישראל וכדי שהדורות הבאים ילמדו מהם ערכים של: אנושיות, קדושת החיים, אחריות, מנהיגות, מוסריות, נתינה, יוזמה, הגשמה, חריצות, ענווה, רעוּת ועוד. ואיך עושים את זה?
בוחרים חלל תצוגה שבו נוכל להציג את הסיפור באופן מוחשי באמצעות חפצים, תצלומים, פסלים ולוחות שעליהם כתוב תמציתו של הסיפור ובאמצעים אור-קוליים.
מהו הגודל הרצוי לאולם/אולמות תצוגה ? אה, זה כבר תלוי...
תלוי בתקציב שלנו, בכמות המבקרים שאנחנו מתעדים לארח במקום, בכוח האדם שעומד לרשותנו ועוד.
אז הקמנו בית מורשת ומה עכשיו ? אפשר כבר לנוח על זרי הדפנה ?
ממש לא. תצוגות ותערוכות זה לא מספיק, ויש צורך למצוא דרכים יצירתיות נוספות להנחלת המורשת שלנו. 

הפתרון המוצע – קטן ולא גדול
בתחילת המאמר ציינתי שאינני תומכת בהקמת בית מורשת בקיבוץ. וכל זאת למה ? ובכן, הסיבה לכך פשוטה. מאחר שעלויות הקמתו והפעלתו של בית מורשת גבוהות מאוד, ובעידן הטכנולוגי המואץ יהיה צורך להשקיע תמידית במקום, ולכן בחרתי צוות של אנשי מקצוע וביחד הכנו תוכנית חלופית (שאף שעדיין לא אושרה הרי היא לפניכם).
הפתרון שאנו מציעים: במקום בית מורשת - חדר מורשת, כשקו החשיבה המנחה שלנו הוא קו הוליסטי. מאחר שהארכיון שלנו נמצא בתוך מבנה גדול בן שתי קומות, כשהארכיון שוכן בקומה התחתונה ובצמוד לו נמצא חדר זיכרון, ואילו הקומה העליונה מאכלסת את הספרייה הציבורית של הקיבוץ, הצעתנו להכשיר חדר גדול הצמוד לארכיון שלנו (בשלב זה החדר לא בשימוש) ולהפוך אותו לחדר תצוגה. בחדר תהיה תערוכת קבע קטנה ותערוכות מתחלפות, ארונית עם ספרים, עמדת אוֹדְיוֹ, עמדת מחשבים ועוד. אך לא רק חדר המורשת ישמש אותנו כי אם כל המבנה בכללותו. בכוונתנו להציב בחצר הכניסה ובתוך המסדרונות פריטי תצוגה ובספרייה לפנות חלק מהמדפים וליצור פינה להקרנת סרטים, וכך ננצל כל פינה וכל מקום פנוי לתצוגות. בבדיקה מקיפה ויסודית שערכנו מצאנו שהעלויות תהיינה קטנות כמחצית מהסכום שניאלץ להשקיע בבית מורשת. ומי יודע, אולי בעתיד יגדל חדר המורשת לממדים של מוזיאון – כי כמו שאמר וולט דיסני: "כל דבר גדול מתחיל בסך הכול מעכבר קטן".

פרשתי בפניכם את הדילמה המעסיקה את חברי קיבוצנו כבר שנים רבות, ואת ההצעה של הצוות שלנו לפתרונה. הדילמה הזאת איננה דילמה הייחודית לקיבוץ שלנו, וקרוב לוודאי שהיא מעסיקה גם ארכיונאים ואנשי מורשת במקומות אחרים. אינני מתיימרת לפתור את הדילמה הזאת לכולם, אך אם המאמר הזה עורר אצלכם תהיות, רעיונות ומחשבות נוספות – כי אז באתי על שכרי.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
*ענת אופיר- סטודנטית בקורס לארכיונאות של מכללת ספיר. לפני 9 חודשים מוניתי לנהל את הארכיון של קיבוץ נצר-סרני, שבו אני חברה. זמן קצר אחרי שנכנסתי לתפקיד נקלעתי לאחד הפולמוסים המסעירים כבר שנים רבות את החברים שלנו בנושא הקמת בית מורשת להנצחת מייסדי הקיבוץ. אין לי רקע מוזיאלי מקצועי, אבל אני שוחרת מוזיאונים וגלריות ומרבה לבקר בתערוכות מתחומי האומנות וההיסטוריה בארץ ובמקומות אחרים בעולם, ועוקבת כבר שנים אחרי ההתפתחויות בתחום. ולמרות אהבתי הכמעט אובססיבית למוזיאונים, אינני תומכת בהקמת בית מורשת בקיבוץ.