ביום בהיר אחד בחודש מרץ 2003 צלצל הטלפון בביתי בעין יהב.
נתניה לובינגר מהמזכירות על הקו: "אסתי, הגיעו לכאן זוג אורחים  דוברי גרמנית.
יש לך זמן לברר מה הם רוצים ולקבל את פניהם?"

בני הזוג הנס ואלקה מולצאן (ילידי 1943) מהעיירה ASCHEFFEL בצפון גרמניה משתייכים לקבוצת נוצרים המאמינה בקדוש ברוך הוא כאלוקי ישראל. המשותף לחברים בקבוצה זו – חובתם להתפלל מדי יום לשלום קהילה מסוימת במדינת ישראל אותה אימצו ללבם.
הם מבקרים בארץ פעמיים בשנה, מתוודעים ליישובים נוספים ויוצרים קשר עם אחד מאנשי המקום. בעין יהב בקרו פעם נוספת ב- 2004 ומאז ועד היום מידי ראש השנה מגיעות ברכות ושוב התנצלות על הפגיעה הנוראית של הגרמנים בעם היהודי.
בשדה ורבורג אשת הקשר שלהם היא קייטה רוזנבלט אמא של מיכה רז מחצבה.

באותו היום היו בדרכם לקטורה שבערבה הדרומית והחליטו להיכנס לעין יהב. לפני הסיור שערכתי להם בשדות המושב הראיתי להם איך הכול התחיל- בארכיון. התפתחה בינינו שיחת היכרות ומשם לתקופת השואה הדרך הייתה קצרה.

בימים אלו סיימתי לתרגם את התקליטור הכולל צילומים ומסמכים, שהגיע אלי ממשפחת מולצאן המתעד תשע שנות מחקר וגילויים חדשים על הניצולים
ממחנה הריכוז שטוטהוף בפולין (ליד דנציג) החיים בארץ. (בקרתי במחנה שהוקם בשנת 1939 ושוחרר בשנת 1945 בנסיעתי לפולין בשנת 2002 עם קבוצה מהערבה.)
במסע החיפוש התוודעו לסיפורי הניצולים, חשו בצלקות העמוקות שהם נושאים עמם גם אחרי 60 שנה. הם אסירי תודה על האופן שהמחקר התפתח והוביל למערכת יחסים מופלאה עם הניצולים ועם בני משפחותיהם. מוזמנים לטקסי האזכרה ולאירועים משפחתיים. נראה שהיה חשוב לנשים היהודיות שכל אחת מהן חשה שהכוונה הייתה למגע אישי ושיש מישהו בגרמניה שאיכפת לו מגורלה כאדם.
כנוצרים הם מודעים לכך שכל זה התאפשר דרך ידי אלוהי ישראל. האל האחד והאמיתי שהחדיר ללבבות שלנו את האהבה לעמו הנבחר.

הם שבים ומתנצלים בפנינו- העם היהודי, בני משפחתי ובפני כל היהודים שעל לא עוול בכפם עברו את הסבל הנורא מכול בתקופת השואה מידי הגרמנים.
מסיבה זו ניתנה לי יד חופשית להעביר אינפורמציה זו הלאה...

ולסיפור מהתחלה כפי שנכתב ע"י הזוג מולצאן בינואר 2008.

"דאגה לקבר יהודי ומצבת זיכרון בצפון גרמניה גרם לנו לחפש אחרי שורדים של מחנה הריכוז.
במאי 1996 בקרנו במוזיאון היהודי בעיר Rendsburg כ- 20 ק"מ מביתנו.
שם, על גבי מפה צוינו שמות בתי קברות ושמנו לב שאחד מהם נמצא בעיר הקרובה
Eckernförde
אותו בית קברות, מסתבר, הוא קבר יהודי בפינת בית הקברות. על אבן שגובהה כשני מטר כיתוב באנגלית, גרמנית ועברית:

“This corner of the cemetery contains the bodies of 22 people who died in Eckernförde
during the spring of 1945. They were all victims of the Nazi concentration camp terror.
The majority of them were Jews. The names of some are unknown.”
 
"פינה זו של בית העלמין מכילה את גופותיהם של 22 אנשים שנפטרו באקרנפורדה באביב שנת 1945. כולם היו קורבנות הטרור של מחנה הריכוז הנאצי. רובם היו יהודים. שמותיהם של כמה מהם אינם ידועים"

פניהם המעונים של האסירים שהוחזקו בידי הנאצים גרמו לנו רצון עז לכבד את זכר אותם 22 אנשים.
במשרד בית הקברות בקשנו רשות לטפל באנדרטה. שיפצנו את האותיות,צבענו את השמות, שתלנו פרחים ושיחים וכך גם הופנינו לספר "נשכחים ונעלמים" המתעד את האירוע של אותם 22 אנשים.

באפריל 26, 1945 כאשר הצבא הרוסי התקרב, 5000 אסירים ממחנה הריכוז שטוטהוף הועברו
ע"י הצי הגרמני למספר אוניות. 500 אסירים נדחסו לאחת האסדות ובמהלך 8 ימי הפלגה בים הבלטי לא קבלו מים ואוכל. רובם מתו מחולשה ומחלות מהתנאים התברואתיים ששרו על האונייה.
כאשר הגיעה הספינה לנוישטאטׁ לא הורשתה לעגון כי על הסיפון היו חולי טיפוס. האונייה המשיכה בהפלגתה עד לחופה של העיר קיל והופצצה ע"י חיל האוויר האנגלי מחשש שהגרמנים מנסים לברוח לסקנדינביה. כתוצאה מכך, אסירים רבים נפצעו ופרצה שריפה. ספינה קטנה שעברה בסמוך העלתה על סיפונה כ- 100 אסירים שהועברו לעיר קיל לקבלת טיפול רפואי. 50 אסירים נותרו על הסיפון ההרוס והם הפליגו לאקרנפרדה ליד בוקניסק.

בעל אחוזה בשם ארל אוף מולטקה קירסטן העביר אותם על גבי טרקטור ועגלה לקפלן לקבלת טיפול רפואי. העיר קפלן סירבה לקבל אותם בטענה שבוקניסק אינה בשטח שיפוטם. המסע לקפלן נמשך כמה שעות והדרך חזרה עוד יותר שבמהלכה מתו 6 אנשים. באקרנפרדה, שאר הניצולים הועברו לבי"ח ולבתים פרטיים בהתאם למצבם הבריאותי. 16 נוספים מתו בבית החולים כך ש- 22 אנשים נקברו בבית הקברות במקום.
ששה מהם נותרו בלתי ידועים."

 הניצולים באחוזת הגרף

אחרי קריאת המאמר תהינו אם נותרו ניצולים . 51 שנים אחרי מלחמת העולם השנייה. החלטנו לחפש אחריהם ולהביע את הרגשתנו על העוול שנגרם להם ע"י העם הגרמני. ראשית, פנינו לרשויות העיר אקרנפרדה , לביה"ח ולמוזיאון המקומי. גם לצלב האדום – ללא הצלחה.

בשנת 1998 הגענו לראשונה ליד ושם בירושלים. בארכיון קראנו 2 מכתבים משנת 1979 שנכתבו ע"י שתי ניצולות מבוקניסק אל ארל מולטקה קריסן – לאיש שהציל אותם. מכאן החלה עבודת האיתור של הניצולים בארץ. בשנה לאחר מכן יצרנו קשר עם ד"ר קרקובסקי/מנהל הארכיון לשעבר שמסר לנו פרטים נוספים, מעדויות שונות ודרך העיתונות הארצית הצלחנו להגיע לאנשים ולהתיידד עמם.היינו גם עדים לפגישה מרגשת של שתי ניצולות שלא התראו 56 שנים. שבנו ובקרנו אותם מעת לעת בירושלים, חיפה, נתניה, הרצליה, נהריה, תל-אביב, עין צורים, ניר עציון,יצרנו קשר גם  עם שתי נשים בניו-יורק ופריס. 

בשנת 1999 נסענו לשטוטהוף במטרה לראות את המקום ולהמשיך לחקור את הפרשה דרך המוזיאון המקומי. איש המוזיאון ערך לנו סיור בדיוק כאשר נקלעה למקום קבוצה תלמידים מישראל שאליהם נלוותה אישה – ניצולת המחנה.  גם אותה בקרנו בישראל.

 בשנת 2000 חזרנו לביה"ח בקיל וספרנו על מחקרנו.פתחנו בפנינו את הארכיון ומשם הצלבנו מידע שעזר לנו מאד בחיפושינו אחר הניצולים.

בשנת 2001 פנינו לראש העיר בקפלן וספרנו לו על שהתרחש בעיר במאי 1945 .
הוא כתב מכתב נרגש לנשים בשם תושבי העיר המביע צער עמוק על היחס המשפיל, הבלתי נסלח והראוי לכל גינוי לו זכו מבני עירו ועמו".

באפריל  2004 נחנך לוח זיכרון בתחנת הרכבת בטיגנהוף משם שולחו היהודים לדרכם האחרונה במחנה הריכוז בשטוטהוף. וכך נכתב: