רשמים מכנס ארגון הגג הבינ"ל לארכיונים לקולנוע FIAF - אפריל 2019

הילה אברהם, מנהלת תכנית דיגיטציה שימור והנגשה
ארכיון ישראלי לסרטים - סינמטק ירושלים

ארגון  International Federation of Film Archives -  FIAF - הוקם בשנות הארבעים, והינו ארגון הגג הבינלאומי לארכיונים לקולנוע (בעברית כפל המשמעות של המילה FILM הן כמדיום חומרי והן כסוגה תרבותית - מתפספס, וחבל שכך). לעומת ארגונים בינלאומיים מקצועיים מקבילים אליו כ- AMIA, בסיס החברות בפיא"פ הוא לפי ארגון, וההשתייכות אליו מותנית בעמידה בסף הסטנדרטים המקצועיים של התחום. ארכיון ישראלי לסרטים - סינמטק ירושלים חבר בFIAF עוד משנות ה60', אז בהובלתה של ליה ון ליר ז"ל. בארגון חברים נכון להיום 89 ארגונים ו- 85 חברי-משנה מ-75 מדינות בכל העולם (מישראל מיוצג גם ארכיון שפילברג מהאוניברסיטה העברית).

בכל שנה מתקיים כנס מקצועי בעיר אחרת בעולם. השנה צוין הכנס ה-75 במספר, בסינמטק ובארכיון השווצרי בלוזאן שבשוויץ. מתכונת הכנס: שלושה ימי סימפוזיון מקצועי, שולחנות עגולים, עדכוני הוועדות המקצועיות של הארגון על התפתחויות בשנה החולפת, שני ימי כינוס של הועדה העליונה של הארגון, ומספר רב של הקרנות, סיורים מקצועיים בארכיון המארח ועוד. כאן תמצאו קישור לתכנית הכנס המלאה, וכאן תמונות מהכנס.

כמדי שנה, נציג מטעם הארכיון הישראלי לסרטים נשלח לכנס. שנים רבות היתה זאת ליה ון ליר ז"ל. משנות ה-90 מאיר רוסו, מנהל הארכיון מזה 30 שנה, מגיע לכנס, והשנה הצטרפתי אני (ואני מודה לאיגוד הישראלי לארכיונאות ולמידע בתמיכתו בנסיעתי.) ההשתתפות בכנס שנה אחר שנה מבטיחה רצף התמקצעות של הארכיון בתחום, והזדמנות להתעדכן בשינויים הטכנולוגיים והמקצועיים הרבים שלו. לאור העובדה שתחום השימור של המדיום הקולנועי בפרט, והאודיוויזואלי בכלל, והפרקטיקות הרבות הנוגעות לתחום זה, הינו כה מצומצם בארץ (ואף למעשה אינו קיים כתחום מקצועי משל עצמו, מלבד הארכיונים שעוסקים במלאכה זו דה פקטו) - ההשתתפות בכנסים ובהשתלמויות בינלאומיים הינה קריטית להצלחת ארכיונים למלא את המנדט שלהם לשימור ולהנגשה של תיעוד אודיו ויזואלי וקולנועי, אם בפורמט אנלוגי או דיגיטלי.

הארכיון שלנו חולק לא מעט מאפיינים דומים עם ארכיונים החברים בארגון, מה שמקנה לאפשרויות הפגישה הבינאישית בכנס חשיבות גדולה לא פחות מהכנסים המקצועיים. הפגישות וחילופי הרשמים הבינאישיים הם הזדמנות מצוינת להחלפת ידע ופרקטיקות נהוגות, ומקדמות התמודדות מועילה עם אתגרים משותפים. בנוסף, ההיכרות מבטיחה שגם במהלך השנה, אם עומדים בפני הארכיון שאלה או קושי מסוים, יש רשת של ארכיונים וקולגות מכל העולם לפנות אליהם לעצה.

ניתן לומר שהמשותף לרוב הארכיונים החברים בארגון הוא במספר רמות:
ההיקף שלהם - היותם ארכיונים לאומיים האחראים לשימור הקולנועי ואודיוויזואלי בארץ המסוימת, בין השאר על הפקות שנתמכו ע"י הממשלה באותה ארץ (בד"כ ע"י קרנות הקולנוע ממשרד התרבות, וגופים מוסדיים שהפיקו סרטים), כמו גם על אוספים שהגיעו ממקורות מגוונים, אנשים פרטיים עם סרטים ביתיים, סרטי רשויות מקומיות, צלמים עצמאיים ועוד שביחד מרכיבים תמונה פנורמית אודיוויזואלית של הארץ מהמצאת הקולנוע ועד ימנו.
סוגי הפורמטים לטיפול - אוסף גדול של סרטי 16 ו-35 מ"מ בדגש על שימור חומרי המקור (נגטיבים); התמודדות עם פורמטיים קולנועיים דיגיטליים אוריגינליים מורכבים (DCP, DPX וכו), אוספי קלטות וידאו מקצועיות (בטא, יומטיק וכיוצ"ב).
התמודדות עם הצורך במשאבי מיחשוב יקרים ואיתנים באופן חריג לאור העובדה שהמרה, עיבוד ואחסון איכותי ומהימן של קובץ אודיוויזואלי דיגיטלי עשוי להגיע ל-12 טרהבייט לסרט אחד בלבד (!). דבר שמבדיל ארכיונים לקולנוע ממרבית הארכיונים בעולם שמחזיקים בד"כ באוסף דיגיטלי המורכב מתמונות סטילס ומסמכים בעיקר, שנפחם הדיגיטלי נמוך במאות אחוזים.

אין צורך לציין ששיטות הקטלוג, ההנגשה והטיפול בחומרים פילמאיים ודיגיטליים בארכיונים אלו שונים לגמרי מהטיפול במסמכי נייר. ארכיונים כגון הארכיון הישראלי לסרטים מורכבים בד"כ מליבה אמנותית יותר באופייה, בדמות סרט שהוצג בקולנוע (ובארכיונננו שמורים כל סרטי העלילה הישראליים והארץ ישראליים באורך מלא, בעיקר במדיום המקורי שלו), והן סביב תיעוד אודיוויזואלי, דהיינו הקולנוע כמכשיר תיעודי, כמסמך בתמונות נעות (ובארכיוננו אוספי מורשת רבים: כרוניקת יומני החדשות מתחילתם בשנות ה-20 ועד אמצע שנות ה-70 ויומני הקיבוץ המאוחד, אוסף שירות הסרטים הישראלי המכיל מאות שעות מרתקות של סרטי הדרכה, תרבות, עלייה, אזרחות וקהילה משנות ה-50 ועד שנות ה-90, אוספי סרטים ביתיים ומקיבוצים, אוספי קיבוץ לוחמי הגטאות ועוד ועוד).

בכתיבת סיכום הכנס, בחרתי להתמקד במספר מושבים בולטים בתפר שבין שימור להנגשה. לאורך הכנס בלט המתח המתמיד בין ארכיונים מבוססים מבחינה תקציבית ומקצועית, המגיעים בד"כ ממדינות מערב מתקדמות שיש באמצעותם מסורת ארוכה של פרקטיקות ארכיון וסטטוס ציבורי מבוסס, ועתה משנכנס הארכיון הדיגיטלי מצליחים לעמוד בקצב החידושים ובמקרים בודדים אף להצעיד קדימה את התחום, בעיקר בתחום הנגשת ארכיון דיגיטלי אינטראקטיבי לציבור הרחב. לעומת זאת, ארכיונים רבים בעולם, כידוע, מתמודדים עדיין עם היכולת להשלים את משימות הבסיס, ועם האתגר של המעבר לעידן הדיגיטלי, ובפרט הביקוש העצום שיש למידע זמין ובהיר בקליק, בדגש על ארוז היטב.המושב הראשון של הכנס גילם את המתח הזה באופן מובהק, עם הרצאתו המלהיבה אך השנויה במחלוקת של ז'אן מולר (Jan Müller), מנהל הארכיון האוסטרלי לקולנוע ולקול.

נראה שלא בכדי בחרו לפתוח את הכנס (של ארגון הידוע בשמרנות היחסית שלו לגבי עבודת הארכיון), במושב בשם "עתידים אפשריים של הארכיונים לקולנוע". בעוד שהדוברים הפורטוגלי והשבדי הציגו תמונת עתיד שנענית לאתגר הדיגיטלי, אך באופן מדוד ולינארי לעבודת הארכיון הקלאסית, מולר הציג פרספקטיבה שונה לגמרי המייעדת לתפקיד הארכיון האוסטרלי תפקיד אקטיבי בעיצוב והנגשת תכני הארכיון ותרגומם לקהל החי בחיים רוויי חויות דיגיטל. לדוגמא, פרויקט מציאות-מדומה VR שבמרכזו הקהילה האבורג'ינית שמפיק הארכיון ממצב אותו ליוצר בעצמו של חוויות חדשות, במקרה הזו חויה אינטימית והיסטורית המגיעה לקהל בשפה עכשווית, שימוש יוצר בחומרים הארכיונים הוותיקים ואריזתם כך שיגיעו לקהלים חדשים.

החזון של מולר הוא ארכיון שיהווה שחקן יצרני שווה בין שחקנים אחרים בעולם המבוסס על דימויים נעים, סיפורים וחויות דיגיטליות אינטראקטיביות מחוץ לקופסא. הוא מעצב את תפיסת הניהול שלו כך שכל מחלקה בארגון תהיה שותפה לתפיסה זו, שתבדוק כיצד עבודות המשרד תומכות בחזון המתחדש. הרקע של מולר מסביר את התפיסה החדשנית - בעבר שימש כמנכ"ל המכון ההולנדי לסאונד ותמונה, המהווה את אחד מאוספי האודיוויזואליים הגדולים ביותר אירופה ויו"ר קרן Euroana מאז 2015. לפני שפנה למגזר התרבותי, סיכם 20 שנות עבודה בתחום הפרסום המסחרי. מינויו של מולר למנכ"ל הארגון הוא אמירה ברורה של מקבלי ההחלטות לשים את הארכיון לא רק כמשמר ומנגיש אלא כבעל טון בעיצוב הצריכה של הדימויים והחויות ההיסטוריות הגלומות בו.

ז'ן מולר, מנכל ארכון הקולנוע והקול של אוסטרליה
 ז'ן מולר, מנכל ארכון הקולנוע והקול של אוסטרליה. התמונה באדיבות מיקו קוטי (Mikko Kuutti)
התמונה באדיבות מיקו קוטי (Mikko Kuutti)

כצפוי, ארכיונים רבים הביעו את הסלידה או את הקושי המקצועי שיש להם בגישה כזו. אם מבחינת המציאות בשטח המותירה אותם במשאבים מוגבלים, ואם מבחינה עקרונית, שאינה מסכימה להפיכת הארכיון ליוצר תוכן מוכוון צרכנות חוויות דיגיטליות. וכצפוי, רוב המושבים האחרים לא הציגו חזון כה שאפתני בגזרה זו והתמקדו במבט היסטורי על סוגיות בארכיון, ובמקרים רבים הצגת עבודתם המעניינת והעכשווית, הנענית למציאות עם משאבים יותר מוגבלים בתחום. כך, למשל, בלטה קסנדררה אוקנל, מנהלת ארכיון הקולנוע האירי IFI Irish Film אשר הציגה התפתחות פנומנלית בתחום של הנגשת החומרים לציבור במסגרת של ארכיון ותקציב מצומצם.

הארכיון האירי חולק לא מעט מאפיינים דומים לארכיון הישראלי לסרטים - בסוגי החומרים המופקדים, בקנה המידה שלו, ולא פחות חשוב מזה - בקשרים הטובים עם מפקידי החומרים ובעלי הזכויות של הסרטים. הודות לכך, וכן לניהול אתגרים, סיכונים ומשאבים בריא, הארכיון מתפעל אתר VOD לצפייה במאות שעות של חומרים אודיוויזואלים מסוגים שונים, פסיפס עשיר של דימויים נעים של האומה האירית לאורך ההיסטוריה. האתר הולך ומתפתח ומוכיח למקבלי החלטות ותורמים פוטנציאלים את חשיבות השימור ומפעל הדיגיטציה.

מושב אחר, אשר היה מוקדש כולו לארכיונים שעבודתם מגלמת אתגרים גיאופוליטיים מובהק, נתן טעימה מרתקת מארכיונים לקולנוע של אלבניה, אברבג'יאן, מקדוניה וביירות בלבנון. הארכיון האיראני אף היה אמור להשתתף אך נבצר מהם, ככל הנראה מסיבות פוליטיות (אם במישרין או עקיפין לא ברור). נציגת הסינמטק הביירותי, נור קווידה, הציגה את הסטטוס העכשווי של הפרויקט המורכב של איסוף, שימור, קיטלוג והצגה של סרטים לבנונים. האתגרים הם מורכבים וראשוניים ביותר, לא מעט בשל תנאים גיאופוליטיים מורכבים של חוסר יציבות ומלחמה. וכך, לא קיים מוסד אחד האמון על שימור מורשת הקולנוע הלאומית, כמעט בלתי אפשרי לאתר עותקי הקרנה של סרטים שנוצרו לפני 1990, אשר נהרסו במידה רבה במהלך המלחמה, והמעטים שנותרו נמצאים בסיכון, ואפילו אין בנמצא חלל אחסנה מקצועי בסיסי להכיל את האוספים במקום אחד.

הפרויקט העכשווי מציג רוח חדשה של גיוס משאבים, מוסדות ואנשים לטובת הקמת פלטפורמה שתתן מענה, ולו חלקי, ללקונה של ארכיון מוסדי מוסדר של התחום. כך למשל, הפרויקט הקים את הקטלוג הראשון של יצירות לבנוניות קולנועיות, עבודה שעדיין בתהליך, לטובת יצירת קורפוס מידע אמין ומקיף יותר, וכדי לתמוך במאמצי האיסוף והשימור, מפגשים המקדמים איחוד מאמצים של גורמים שונים בתחום: היסטוריונים, יוצרים, ואנשי ארכיון לידי יצירת נרטיב היסטורי של התפתחות האיסוף והשימור בתחום היצירה הקולנועית הלבנונית, ראיונות מצולמים עם דמויות מפתח מתעשיית הקולנוע הנגישים באתר שלהם ועוד.

נציגת סינמטק ביירות

נציגת סינמטק ביירות
התמונה באדיבות מיקו קוטי ((Mikko Kuutti

ללא ספק, אחד המושבים הפיקנטיים ביותר בכנס עסק בסוגיות אתיות ופרקטיות שכרוכות בהפקת רסטורציות קולנועיות דיגיטליות, ובפרט בסרטו החדש של הבמאי פיטר ג'קסון "הם כבר לא יזדקנו" ("They Shall Not Grow Old"). הסרט הוזמן על ידי מוזיאון המלחמה האימפריאלי, שמכיל בין השאר ארכיון עשיר בחומרים אודיוויזואליים מתקופת האימפריה של בריטניה ובפרט של מלחמת העולם הראשונה. ככלל, רסטורציות דיגיטליות, הוא תת-תחום פעילות של ארכיונים ברחבי העולם, שמעבר לפעולת ההמרה של החומר הפילמאי למדיה דיגיטלית עכשווית, מפיקה עותק מחודש שעובר תיקון פגעי הזמן (כשריטות אבק וכו'), תיקוני מנעד צבע וקול, ייצוב תמונה, ונעשית בליווי איש מקצוע שהיה שותף לעשיית הסרט - במאי הסרט, או הצלם בד"כ (כאן תוכלו לראות סרטון קצר של חתן פרס ישראל לצילום דוד גורפינקל, מספר על תהליך הרסטורציה הראשונה שהפיק הארכיון שלנו, סרטו של אורי זוהר מ-1967 "3 ימים וילד"). היות שסרט קולנוע מורכב מ-24 תמונות סטילס בשנייה, ותהליך הרסטורציה מטפל בכל אחד מהפריימים, עבודת רסטורציה היא מורכבת ויקרה, עובדה שגם מטעינה עותק רסטורציה דיגיטלי ביוקרה המצליח לעניין את הקהל הרחב גם בסרטים שנשכחו מהתודעה.

המקרה של הסרט הנ"ל עורר ומעורר פולמוס רב בקרב אנשי ארכיונים והיסטוריה, ממש כפי שהוא מעורר עניין אדיר ומפתיע בקרב הקהל שפקד בהמוניו את בית הקולנוע, בעיקר כאשר מדובר בחומרים היסטוריים תיעודיים ממלחמה חסרי קול וחסרי צבע.

אבל כאן בדיוק הפולמוס מתחיל: ג'קסון הוזמן ע"י מוזיאון המלחמה האימפריאלי על מנת שיעשה שימוש בחומרים הארכיונים לציון 100 שנים למלה"ע הראשונה. ללא ספק הפרופיל של במאי "שר הטבעות" משך את אנשי המוזיאון שקיוו לשוות לחומרים אפיל עכשווי, נגיש ומושך. בכלכליסט תוכלו לקרוא על רשימת ה"טיפולים" והמניפולציות שהפוטג' ההיסטורי עבר, כך שנערך, נצבע, הוספו לו הקלטות קול מקוריות מהתקופה, עיבוד לתלת-מימד, הוספת אפקטים חזותיים וכיוצ"ב. עניין זה הוא לא חידוש של ממש בתחום הקולנוע והתיעוד הרווי מיום הולדתו בהתערבות בתמונה ובקול לצורך אריזת הסיפור לצופה, גם כאשר מדובר בחומר תיעודי. עם זאת, נציגי המוזיאון מת'יו לי ודיוויד וולאש, סיפרו על התהליך ועל חוסר הנוחות של עובדי הארכיון מול התוצר שהביא את העיבוד למימדים חדשים, מה גם שמבוסס על חומרי ארכיון בלבד. וכך, הועלו הקושיות: האם התערבות כה גדולה במסמך תיעודי שהופק באמצעים מסוימים שהיו נגישים בלבד בזמנו: סרט שחור לבן ללא קול - הוא לא-אתי במהותו ? האם ארכיון אמור להיות אחראי על מהימנות התיעוד עצמו גם בשימוש הציבורי שלו? האם מה שג'קסון עשה מסכן את מוסד הארכיון? האם המינוח "רסטורציה" במקרה זה אינו בעייתי היות והוא משנה במכוון את התיעוד המקורי לידי יצירה חדשה? ועם כל זאת, האם ההידהוד הציבורי העוצמתי כל כך דווקא מעיד על הגברת הרלוונטיות של הארכיון ומחדד את הפוטנציאל הגלום בו? האם הדברים עומדים בסתירה או משלימים זה את זה?
חומר ארכיון מטופל מתוך סרטו של פיטר ג'קסון "הם כבר לא ייזדקנו".

חומר ארכיון מטופל מתוך סרטו של פיטר ג'קסון "הם כבר לא ייזדקנו"

חומר ארכיון מטופל מתוך סרטו של פיטר ג'קסון


לסיכום, כנס FIAF השנתי הוא הזדמנות להתבוננות בסוגיות עכשוויות של מקצוע הארכיונים לקולנוע, חומרי קול ותמונה נעה, בעולם של האצה טכנולוגית ושינויים תכופים בהרגלי הציבור בכל הקשור לשימוש בתוכן אודיווזיאולי. עדיין, ההבדלים בין ארכיונים מבוססים שמסתכלים הרחק קדימה לבין ארכיונים שנלחמים על האפשרות למלא את המנדט הבסיסי שלהם ניכר, ומושבי ודוברי הכנס משקפים את מציאות זו. עם זאת, גם כאן וגם כאן ההתלהבות, האהבה למקצוע, שיתופי הפעולה והמחויבות לשמור ולהנגיש תיעוד העולם בתמונות-נעות מושלת בכיפה. העולם הדיגיטלי מציב קשיים גדולים לארכיונים שטרם התייצבו, החסרים פרקטיקות ומשאבים שוטפים, ופוטנציאל אדיר לארכיונים המוכנים לאתגר. כך או כך, כפי שמסר וולש מהמוזיאון הבריטי: ידידי, זה העתיד, והעתיד כבר כאן.