Appraisal as Political Strategy: Centering Our Values on the Oppressed, אדלייד, אוסטרליה, 2019

Michelle Caswell, UCLA

"הערכה כאסטרטגיה פוליטית: מיקוד הערכים שלנו במדוכא"

הפעולות לתיקון המצב המעוות בו אנשים מחוץ לקהילה הילידית מטפלים ומתארים לפי ראות עיניהם את הקהילה, והסיוע לקהילה הילידית ליצור את הארכיון שלהם עצמם, להעריך את המידע ולנהל אותו תוך החזרה לערכים הקדומים של ניהול הידע בקהילה.

מי שאתה זה מה שאתה יודע. העקרונות נכתבו על ידי לבנים שעבדו בממשלה בעמדות גבוהות. ונשאלת השאלה מי החליט מה לשמור ומה לבער. מי שהחליט הוא מי שהיה בראש הפירמידה החברתית באותו זמן. אנשים שרוצים לרצות את הארגון. בהחלטות שכאלו אנחנו מאבדים מידע רב. לדוגמה את המידע הפמיניסטי. הפמיניזם תרם בהעברת המשקל של הארכיון לעיסוק בארכיון חברתי.

המידע לא נוצר רק למקבלי החלטות. הארכיונים צריכים להראות ניטרליות. מכיוון אחר, וורן האריס (1998) Verne Harris כתב: הארכיון חושב שהוא מחוץ למשחק וניטרלי אך זה לא נכון. הארכיונאים לוקחים חלק בתהליכים, בתיעוד התהליכים, הערך של החומר, האיכות של העבודה, מגוון דעות, האינטראקציה עם היוצרים ובעלי החומר, מחויבים למדיניות, כל אלו קובעים מה יגיע לארכיון. הארכיונאי הוא שותף ליצירה של הרשומות. הם שומרים את מה שיש לו ערך ארכיוני, אך מהו אותו ערך ארכיוני? זה מושג התלוי בזמן, מקום, תרבות, סובייקטיביות. ולכן, לפי ברגיס יולס, , 2016 לעיתים בשם הניטרליות אנחנו מוחקים חברות אנושיות מהתיעוד ההיסטורי.

ההבנה הזו מאפשרת לנו הסתכלות אחרת בנוגע להערכה. קהילות לא נחשבו בעבר כמי שצריך בכלל להכיר. קהילות רואות דברים מנקודות מבט שונות, וזה מעודד מחקר והבנה. צריך לחבר בין המבנה של הקהילה והרעיונות שלה עם התנאים ההיסטוריים והפיסיים שיצרו אותה.

ג'נקינסון (1965)– קבע שההערכה הינה החובה של הארכיונאי. עליו לעשות זאת תוך התעלמות מהדעות האישיות שלו עצמו ושל החברה באותו זמן. עליו להיות הכי פחות אנוכי והכי פחות מחויב.

בניגוד לכך, שלנברג קבע שהארכיונאי צריך לקחת חלק בהערכה אך לא באמצעות אינטואיציה אלא דרך העיני היוצר, תוך אנליזה של המסמכים והסיבה להיווצרותם.

טרי קוק טען שההערכה צריכה להיות באמצעות המאקרו הערכה. הגישה של קוק הינה גישה דמוקרטית המשקפת את הרוח של האזרחים. האינטראקציה בין הממשל והאזרחים הינה תהליך סובייקטיבי. ולכן ההערכה צריכה לכלול גם מיעוטים.

לדעת Ciaran Trace, ההערכה סובייקטיבית תמיד, ולכן על הארכיונאי להיות שקוף ולכתוב איך התבצעה ההערכה על ידיו ולאור אילו החלטות.

המרצה חוזרת לשדה ההערכה של הלבנים את השחורים האמריקאים. צריך לא לעשות רומנטיזציה, לא ליפול לפוליטיזציה. צריך שזה לא יהיה התירוץ של הלבנים. אלא איך לחשוב ולפעול לכך שהמוחלשים יהיו בתוך החשיבה של הארכיונאים. יש כמה פרויקטים שכבר נעשים. למשל בארכיונים של המשטרה. היא גם ממשיכה לתת כדוגמא את העמדה כלפי ההערכה של הפמיניזם: שאלות כמו: איך אנחנו יודעים את מה שאנחנו יודעים, איך אנחנו יודעים את הערך של הרשומות, מה הקהילה עצמה רוצה שנאסוף וממי.

הערך הגבוה ביותר נמצא ביכולת של הרשומות לשרת את הצרכים של האנשים המוחלשים. שיתאפשר להראות את "עצמנו האותנטי", עם מגוון זהויות, ורואים בכך נכס למקצוע ולא כחוב או אחריות.

היא התחילה לעסוק בשאלות הללו, אחרי שהיא הגיעה ללמוד באוניברסיטה ולמדה את ההיסטוריה של הלבנים, ולא מצאה את עצמה בתכנים שנלמדו. כיום היא אומרת לסטודנטים שלה ללמוד את העבר אליו הם שייכים. היא רוצה לשחרר את המקצוע של הארכיונאות שלדעתה כבר עשה נזק גדול לקהילות המוחלשות. ושואלת, האם נמשיך להנציח את העולם של אלו שנמצאים בעמדות כח, או האם נוכל לבנות את הקנון החדש של התיאוריה הארכיונאית, להעלות את העמדה של המוחלשים, והאם יהיה לנו את האומץ לשנות.

צריך לזכור שהקהילות עצמן לא מאמינות בממסד. לכן, מי שלקח את החומרים והעדויות של המוחלשים אלו האוניברסיטאות. לרוב, הארכיונים הללו פועלים ללא תקציב, בלי דיגיטציה. ואז בהמשך נוצר מצב שהארכיונים הללו אינם נגישים לקהילה עצמה. לכן לדעתה צריך לעשות post custodians כלומר העברה / הפקדה מחדש של החומרים אצל הקהילות. תוך כיבוד האוטונומיה שלהם. זה ייקח זמן כי כל מה שעושים עם קהילה זה קשה, אך צריך לעשות את זה בכל מקרה כי ההתנגדות של הקהילה חשובה בעצמה לתהליך ופרימתה מחייבת יצירת קשרים לאורך זמן.

השתתפה וסיכמה - מיכל הנקין