הארכיון הלאומי של אסטוניה, הרצאה במסגרת הכנס באדלייד, אוסטרליה, 2019

אסטוניה – מדינה שכל השירות הממשלתי והבנקאי והאישי עסקי הינו דיגיטלי

אסטוניה היא מדינה דיגיטלית. כל המידע הינו דיגיטלי, הקשר של הממשלה והרשויות עם האזרחים נעשה באמצעות הסלולר. כמובן שזה דורש שכל המדינה תהייה מרושתת ב – WIFI. (אוטובוסים, רכבות, בתי קפה) לכל אזרח ישנו כרטיס עם צ'יפ וחתימה אלקטרונית. ניתן לבקש עותק של המידע בנייר (למשל אזרחי אסטוניה זקוקים לאישורים בנייר כשהם יוצאים מהמדינה) אך זו אינה ברירת המחדל.

חלק מהעקרונות היו: האינטרנט הינו זכות חברתית, לכל אזרח אסטוני יש תעודת זהות אלקטרונית, 99% מהשירות הציבורי הינו אונליין.

החזון היה בין היתר: לפשט את הפעילות הבירוקרטית: מלבד נישואין או גירושין או מכירת נכס, הכל יכול להיעשות אונליין. בנוסף – לאפשר סביבה עסקית פשוטה ומהירה: מספר שעות כדי לפתוח חברה, הגשת דוחות שנתיים, שירות אלקטרוני לכל אזרח של אסטוניה ברחבי העולם, ומבחינת מערכת הבריאות לדוגמה - נתוני בריאות דיגיטליים, הזמנת אמבולנס, קבלת מרשמים, ועוד, הכל אונליין. בנוסף, נקבע כי לממשלה יש זכות לשאול עליך פרטים אישיים מלבד אלו שכבר יש בידיה.

כמובן שזה לא קרה בבת אחת, אך זה קרה כתוצאה ממדיניות.

דוגמאות להתנהלות דיגיטלית של האזרחים: כשנולד תינוק, כבר ניתן לראות במערכת את "השם" שלו בספרות, מספר ביטוח לאומי והכתובת של ההורים. זהו מידע חשוב לרשויות המקומיות. כמה ימים מאוחר יותר ההורים מקבלים הודעה: מזל טוב שנולד לך תינוק חדש. האם תרצה לתת לו שם, וההורים נותנים את השם דרך המערכת וזהו. הסתיים התהליך.

דוגמה נוספת – כשהמרצה מכר מכונית, עשה זאת דרך האתר ובעודו מדבר עם מי שהתעניין במכונית – קבל הודעה מהבנק שהועבר אליו הכסף עבור המכירה. ואז קבל עוד הודעה שמישהו קנה את המכונית. וכמה דקות אחר כך – המכונית שמספרה כך וכך כבר אינה שלך יותר...

הארכיון הלאומי גם משתלב במדיניות הזו, וגם הוא מחויב לעולם הדיגיטלי בדיוק כמו המשרדים האחרים. וכבר לפני מספר שנים התחיל בתהליך דיגיטציה: בשלב הראשון פורסם הקטלוג, אחר כך התוכן הדיגיטלי (כל מה שמעל 100 שנה) - הועלו כ-20 מיליון דפים. ספרי הכנסיות הם המבוקשים ביותר. ולבסוף גם חדר עיון וירטואלי.

הארכיון הלאומי מוכן ואמור לקבל רשומות ממשרדי הממשלה, אך ניהול הרשומות עדיין צעיר והרשומות פעילות, ולכן המשרדים אינם שמחים להעביר חומרים. יש להם שימור דיגיטלי, הם יודעים מראש מה יבוער ומה לא. המשרד עצמו יכול להחליט אם הוא בסופו של דבר אכן יבער את החומר או לא. מבחינתם הארכיון הלאומי לא צריך לדעת על כך. יש אפשרות לציבור להוסיף מידע על מה שכבר הועלה לאתר.

השתתפה וסיכמה - מיכל הנקין