פרויקט: MIRRA – זיכרון, זהות, זכויות ברשומות, נגישות, אדלייד, אוסטרליה, 2019

ילדים שהוצאו ממסגרות הורים לפנימיות אינם יכולים לקרוא בתיקים האישיים שלהם מסיבות של פרטיות, תיקים שנעלמו, וכן בגלל תיעוד חסר – רק המידע השלילי בדרך כלל מתויק בתיק אין תצלומים, ולא מידע חיובי והישגים. הפרויקט מעודד את אנשי הרווחה, המטפלים העובדים עם אוכלוסיות שכאלו וממליץ כיצד לבנות תיק עשיר המתעד טוב יותר את חיי הילד בתקופת ילדותו כדי שיוכל לבנות את זהותו מאוחר יותר, ופועלים לתיקון החוק בהקשר לחובה לשמור והחובה לחשוף.

פרויקט מחקרי שבחן את אפשרויות הגישה לרשומות של ילדים שהוצאו ממסגרת ההורים והועברו לפנימיות בהמשך החיים, מחקר שהובל על ידי פרופ' אליזבט שפרד, University College London, department of Information Studies. היא הבינה שתיק של ילד שהוצא מחזקת הוריו ובמיוחד בגיל צעיר, הינו התיעוד היחיד שיש לו מילדותו. מה שיש בו יכול לסייע לו בבניית הזהות האישי של המבוגרים שטופלו בילדותם.

כשבדקה את תוכן התיקים, ראתה שכל מה שקרה לילדים וקשור בטיפול, עבודה סוציאלית, דוחות, בעיות משמעת והתנהגות, אכן תועדו בידי אנשי מקצוע, אך זה כמעט תמיד רק הדברים השליליים שקרו. במקום שיכללו בתיק דברים טובים על הילד, מצטברים עדויות "רעות".

ואז הבעיה היא שכשהוא כבר מורשה לפתוח את התיק, מתקבל הרושם שרק דברים רעים התרחשו בעטיו או בסביבתו. כאמור, לא מתויקים הדברים הטובים שקרו לילד, וכך, הילד עצמו לא יכול לקבל את התיעוד המלא על חייו בתקופת היותו בפנימייה. קולם של הילדים נעדר מהרשומות, מהתיעוד שלהם, דבר שגורם להם למצוקה.

בנוסף, פעמים רבות כאשר הילדים מקבלים את התיקים שלהם, אלו תיקים מצונזרים (מחיקה בשחור. מוכר?) כדי להסיר מידע על צד שלישי.

הטענה הייתה שבעוד שכשילדים מאומצים שמבקשים לראות את התיק שלהם הם מורשים לעשות זאת במסגרת החוק הקובע את הזכות לנגישות למידע, לאלו שהיו מטופלים על ידי השירות הסוציאלי והוצאו מהבתים שלהם, כלומר עברו את הילדות בפנימיות ממשלתיות או של גופים פרטיים, אין מדיניות גישה ברורה. עליהם להגיש בקשה והם ייענו במסגרת התקנות להגנה על המידע, שכלל אינן ברורות, נתונות לפרשנות, ובכל מקום ברחבי האיים מתייחסים אליו אחרת, התהליך מסובך, ולא ברור מה מותר ומה אסור. הבינו שהצרכים של הילדים אינם מובנים, ובנוסף, ארגונים רבים כלל אינם יודעים אילו חומרים יש אצלם ולמה הם כה חשובים.

כל זה גורם לכך שחומרים נעלמים מהתיקים, ולעיכוב לא מוצדק במתן הנגישות. כשבצעו את הראיונות כדי לקבוע מדיניות, הם שמעו על מקרים שאנשים חיכו 13 שנים כדי לקבל את התיק שלהם.

כתוצאה מהבנת המצב הבלתי נסבל הזה, הוקם גוף של אנשי מקצוע שכוונתם היתה לשנות את הגישה הזו, ולפעול ליצירת תיקים מאוזנים המתעדים את מסלול חייו של הילד מכל הצדדים והבחינות. הם בדקו את הנושא בשלבים שונים של חיי הרשומה: היצירה של המסמכים, ההתייחסות לנושא בתחומים משיקים – הזכות למידע, מדיניות ניהול הרשומות והארכיונים, הטיפול הסוציאלי, המבנה הארגוני והניהול של המקצוע וכן ההתייחסות להנגשה, תוך בחינת הנהלים, הקוד האתי, הנחיות, המדיניות הציבורית לגבי הנגשה, ומטרתם הייתה להוביל שינוי.

הם שואפים לקבוע מדיניות לניהול רשומות מדויקת ומנומקת בשלבים של היצירה, ההערכה, הניהול של התיק, ולקבוע נהלים שמצד אחד ינחו את אנשי המקצוע כיצד לנהוג, ומצד שני יאפשרו למבקשי המידע לקבל כמה שיותר מידע. ולעגן את ההמלצות שלהם בחוקים ובתקנות.

בנוסף, הם מנסים לעורר את המודעות של המטפלים באיזו צורה לכתוב את המידע כי הם צריכים לדעת שאת מה שהם כותבים היום, יהיה ילד שבעוד מספר שנים ירצה ויוכל לקרוא את המידע. זה קשה גם למטופל וגם למטפל. בנוסף, מכיוון שמה שיש בתיק זה העדויות היחידות שיש לילד על ילדותו, ולכן כשמתאפשר, ואפילו בצורה יזומה, ממליצים לצלם את הילד בחיי היומיום, או לאפשר שמיעה של קולו מבחינת: החוסר של המושג "אהבה" מניהול הרשומות. פעמים רבות, הרשומות הללו הן ביטוי למשימות, עבודה, או סטטיסטיקה, אך נכתבות בחוסר אהבה או שאינן מביאות לביטוי את האהבה של העוסקים במקצוע למטופלים שלהם. הביעור המסיבי, חוסר הנגישות, מוסיפות לתחושה של האנשים הללו שהם אינם חשובים. על כן, חשוב ביותר להנחות את העוסקים בתחום שיתעדו רגעים שמחים בחיי הילד שבאחריותם, שיתעדו את האהבה שלהם אליו.

בעיה נוספת היא שגופים פרטיים אינם מחויבים לפעול על פי החוק ועל פי עקרונות של ניהול הרשומות. לעיתים בגלל חוסר מודעות, התיקים הללו בסיכון של היעלמות / ביעור מרצון או שלא מרצון. היו מוסדות ששינו את שמם, עברו למקומות אחרים ולא ניתן היה להגיע לחומרים שלהם. גם בארכיונים המקומיים לא הייתה עדות לכך.

היבט נוסף הוא שבעוד רשומות של ארגונים ממשלתיים סגורים לעיון, ארגונים פרטיים אינם מחויבים לחוק, ויתכן שהמצב שיוצג הינו לא המצב האמיתי אלא מוטה.

בעיה נוספת היא חוסר מודעות של הציבור, של גופים של המגזר השלישי, ושל החוקר.

בהרצאה הובאו מתוך דברי המרואיינים ששהו בעברם במוסדות כאלו, דברים הנוגעים ללב. למשל, מישהי שרצתה לברר באילו בתי ספר למדה, האם היו לה חברים, כמה זמן שהתה במוסד, ואז מישהו הציע לה לקרוא את התיק שלה. ילדה אחרת אומרת שהיא לא מבינה למה מוחקים מידע. מי שרוצה לראות את התיק שלו, אינו מתעניין במעשים של הצוות אלא מחפש כמעט תמיד את הילדות שלו, הזיכרונות והזהות, בדרך כלל מידע כואב, ואין לו שום רצון להאשים מישהו. לעיתים הארכיונאים לדעתם מבינים את הרגשות שמועלים בתחום הזה אך נמצאים בקונפליקט עם הדרישות של הארגון בו הם פועלים שמנסה להקטין לעצמו סיכונים.

בקבוצה השתתפו: חוקרים מהאקדמיה, ארכיונאים, היסטוריונים מקומיים, אנשי מקצוע בעלי ניסיון, אנשי מקצוע מהתחום הסוציאלי, בני משפחה, אנשי החוק, משרדי ממשלה והסקטור השלישי, עובדים סוציאליים, אנשים בעלי גישה למידע, והמספקים גישה למסמכים.

השאלות שנשאלו היו כגון: איך ליצור רשומות טובות יותר, איך ניתן לשפר את ניהול הרשומות, איך לכתוב בשפה יפה יותר, איך לשפר את הגישה של אנשי השרות הסוציאלי, מי מחליט מה סגור לעיון, איך החלטות כאלו מתקבלות, האם אפשר לשפר את הפתיחה של המידע, איך להגיש חומרים קשים לצפייה, להסביר למה הרשומות הללו חשובות לזיכרון ולזהות, איך הערך הזה ניתן להגדלה, איך השתנה התהליך של התיעוד, איך תהליך הדיגיטלי ישפיע על התהליך בעתיד ועוד.

מסקנות פרויקט MIRRA 2017-2018:

על כל העוסקים בטיפול בילד שמוצא ממסגרת הבית שלו ליצור רשומות. יחד. עליהם לכלול את קולותיהם של הילדים עצמם, את הרע ואת הטוב, תוך התחשבות בצרכים של הילדים הללו לכל החיים בזיכרון, זהות וצדק.

יש לקבוע הנחיות בנוגע לשיטות עבודה מומלצות ליצירת וניהול רשומות עבור כל הארגונים עם אחריות ושמירה על זיכרונות הילדים.

יש לפתח סטנדרטים חדשים לגישה לרשומות עבור כל האנשים העוסקים בטיפול ובמחקר.

הגברת ההכרה וההבנה של הרשויות המקומיות בנושא ובתחום, המשמשות כשומרי סף עבור הרשומות הללו.

תמיכה בזכויות של המטופלים למידע, זיכרונות וזהות והוצאת מדריך לפעולה ומקורות מחקריים.

הנגשת החומרים ששמשו למחקר ולתוצאות המחקר.

העקרונות לניהול הרשומות בתחום:
• כל מי שמשתתף בתהליך הטיפול יכול להוסיף לתיק מידע, וכן בשלבים הבאים של התיק.
• מיקוד ניהול הרשומות באדם: ניהול נכון של הרשומות, בנית מערכות טכנולוגיות שיאפשרו קבלת מענה לצרכים של הילדים, הצרכים הסטטיסטיים של המערכת האדמיניסטרטיבית ועוד, ניהול נכון של הרשומות יאפשר אמון גדול יותר של הילד במערכת, המשך הקשר עם המטופלים מתוך רגש וכבוד. ניהול המידע נחשב כזכותו של אדם.

אחד ממנהלי פרויקטים בעמותת המטפלים אמר: "ישנם ארגונים שפשוט אינם מבינים מדוע מטופלים בעבר, כיום מבוגרים, חוזרים לתיקים שלהם. אין בארגונים כאלו הבנה והכרה בצורך לחזור לחוויות החיים של מישהו שנמצא בעבר במערכת הטיפול. יש בארגונים הללו "חסך תרבותי".

מצורפות מספר קישוריות למידע נוסף:
Children’s voices largely absent from care records, causing significant distress, study finds - קישור

חוברת שהוצאה ב-2015 על ידי האיגוד של אלו שהוצאו מהבית למערכת של הטיפול הסוציאלי, וכעת מחפשים איך לשפר את ניהול הרשומות והנגישות למידע - קישור

כדאי גם לקרוא ולצפות בסרטון המוצג בהמשך הטקסט שכתוב בבלוג - קישור

This morning I watched a TEDTalk by Scottish care leaver and residential care manager Laura Beveridge, about the need for a revolution of love and equality for children in care. It’s a few years old now, but if you haven’t seen it, I urge you to watch it: youtu.be/E-wp7HN9Zvs . In it she talks about what it’s like to live in a world where ‘you don’t call your parent mum or dad, you call them staff’, where you have to sign an official form to get your pocket money and where what you can do and where you can go depends on a risk assessment. She talks about leaving care with a box of administrative papers rather than a memory box of photographs and mementos.

השתתפה וסיכמה - מיכל הנקין